אבא שלי חושב שהשתגעתי. זה לא חדש. הרי רק משוגע יכול לטעון בעולמנו שהקפיטליזם איננו גזירה משמיים, שטבע האדם ביסודו הוא נתינה ושיתוף, שחיים של חקר ובדיקה ושינוי עדיפים על פני הרגלים ונוחות. ביום כיפור יצאתי למסע באיזור התחנה המרכזית בתל-אביב. בלי כסף, בלי סלולרי, בלי שק"ש. עם קבוצה של עשרים משוגעים [בהובלתם של הרב אוהד אזרחי ומורה הזן ברני גלסמן – שניהם יזכו לחיים ארוכים על הקסם שהם מביאים לעולם באומץ ובצניעות] שהתקבצו לשלושה ימים של הומלסיות מבחירה. איזו בחירה משונה: אלה שיש להם בית ואוכל וכסף – משחקים במשחק של מחסור וקבצנות? עלובי החיים דלשמאטע. כן, כמה חשוב מידי פעם לשמוט פריבלגיות. כמה חשוב לשמוט בכלל. לגלות את השפע שמעבר להרי הפחד. הפחים של תרבות השפע מציעים שפע של אפשרויות מחייה שונות – את זה כבר ידעתי. אבל מה שגיליתי במסע הזה, זה את המיץ של הזבל, ללכת יחף בו, להינגע עד נימי הדם. להריח אותו, לשתות אותו ולא לברוח. בערב הראשון יצאתי ללקט צ'יפס בפינת המסעדות בתחנה המרכזית. שם זכיתי לפגוש את שרון שנולדה ברוסיה, למדה רפואה ומצאה את עצמה ברחוב בגלל שילוב של סכיזופרניה עם התמכרות לסמים ולאכוהול וסיפור אהבה שהפך למלחמה. בתה נלקחה ממנה כשהיתה בת ארבע על-ידי הרשויות. עכשיו היא שוב בהריון מגבר סודני. היא ליוותה אותנו לאורך הימים עם הומור ואינטיליגנציה שובי לב ולימדה אותנו איפה ברז המים האיכותי באיזור והיכן מאגר הקרטונים ששימשו אותנו כמזרונים. יאסר מסודן הצטרף אלינו שיכור עד לא ידע. שחר הוא אתיופי ששונא את כל הלבנים ולכן מרגיש בבית רק בגן לוינסקי. יעל נאנסה על-ידי אחיה כשהיתה בת 12 ונזרקה מהבית על-ידי משפחה המתביישת. בטיול לילי נחשפתי לרחוב הזונות – כולן מצומקות מהרואין, נראות כל-כך זקנות וכבויות והרחמים יוצאים אליהן כמו גם אל לקוחותיהן האבודים. במה העבודה שלי, משימת חיי, עונה לצרכים של שרון, של שחר, של יאסר, של יעל? ע(ו)מר ידידי העו"ד היה שואל אותי את השאלה הזו – והדגיש שהעבודה שלו משחררת שני שחורים בממוצע בשבוע ממחנה מעצר. ומה אני עושה? משחק בבניית מודל? מקווה או מאמין ששלושים אנשים שחיים בשלום ובאמת ובאמון יכולים לשנות את העולם הזה? בסוף שבוע הזה חזיתי בסוף הדרך, יעני דד-אנד, של עידן הקפיטליזם ומדינת הלאום. אני הזוי ומשוגע ונאיבי ופאתטי, אבל אני גם ממש סקרן להבין את ההיגיון שהפך את דרום תל-אביב לאפריקה הקטנה. מהם השירותים הסוציאליים, שירותי הבריאות והתרבות שאנחנו, או התרבות שהביאה אותם, מציעה? מה הפתרון לתסבוכת הזו מלבד ריסטארט של כל המערכת – גבולות, ערכים, מבנים חברתיים. מושחתים נמאסתם! הגיע הזמן להחליף תקליט. יחד עם שרון היינו הלבנים היחידים ברדיוס של קילומטרים. בערב החג נכנסתי לבית הכנסת השכונתי שבגן-לוינסקי שהפך ממש לבית עבורי (דווקא לצאת לרוטשילד ולהיחשף היה מאתגר), ודווקא שם נחשפתי (שוב!) לאלימות מילולית ביום קדוש או מקודש סביב הלכות ודיוקים בין החזן לאחרים בעדה. ושם הרגשתי הרבה פחות מוזמן מבפינת הגן על הריצפה. ביום כיפור הזה מצאתי את עצמי שבור, בוכה, מרוסק. וזו אחת המתנות שאני לוקח מהמסע הזה – לא רק האמונה המחודשת בחשיבות בניית מודל של כלכלה ותרבות וחברה חדשה שתהווה אלטרנטיבה לזו השוקעת, לא רק הידיעה המחוזקת ביכולת שלי להתקיים גם ללא ההתמכריוית והפחדים שדבקו בי, לא רק האהבה המתעמקת לקהילה ולקסם שהיא מציעה (האומץ לחצות גבולות – ביחד). אני נשאר עם המתנה של הלב השבור. אני משהה את הזעם ומתיידד עם הכאב. אני נשאר עם המקום שלא יודע. שנושא את הסבל, הכאב, אי-הצדק. וממשיך ללכת. יחד איתם. יחד.
