סוף סוף אני מתוודע לתאום הפוליטי שלי: אבי פיטשון. עיתונאי ואנרכיסט. ממחוללי הפאנק המקומי. מהפכן שהתבגר. גולה/מהגר למולדת הפאנק לונדון. דרושה מידה של חשיבות עצמית ואקסביציוניזם כדי לפרסם אוטוביוגרפיה בגיל 45: "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות נגד בבריחה מהישראליות" (בהוצאת רסלינג). תוך קריאת קורותיו נבטה בי האוטוביוגרפיה שלי (ושמה "החיים כנמשל" כמובן). קווים מקבילים רבים מחברים בינינו. למשל, תרומתו של כהנא (וכניסתו באייטיז לפוליטיקה הישראלית) לחידוד העמדה האנרכיסית-פציפיסטית של פיטשון, לעומת תרומתה של החומה (שבנייתה החלה לפני קצת יותר מעשור) לחידוד העמדה האנרכיסטת-פציפיסטית שלי. למרות העשור שבינינו שנינו דור אחרון לנעורים אנלוגיים בהם ההתרחשות מתקיימת במפגש פיזי בכיכר, ברחוב, או בפסטיבל ערד ופסטיבל עכו ששימשו עבור שנינו כרקע תרבותי ובעיקר הורמונאלי-מיני להתגבשות זהות פוליטית. שנינו רואים וחיים את חיינו בניסיון להפריד את הפרטי והציבורי, האישי והפוליטי. ושנינו גם חולקים את המשפט האחרון בספר המסכם (את הביוגרפיה האישית כמו גם אולי את ההיסטוריה האנושית) שבגלל חילוקי דיעות מטופשים נמנעה מהפכה אנרכיסטית.
על גשר בברלין ראיתי סבא פאנקיסט. השילוב הזה של זקן לבן ורעמה ורודה (כמו שהיתה לי!) הכמיר את לבי יותר מאשר החדיר בו רוח מהפכנית. אני קורא את ספרו של פיטשון ותוהה האם אפשר להתבגר בתום נעורים אנרכיסטיים מבלי להתברגן? במקום אחר כותב פיטשון: "נכון לעכשיו אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בכלום. המשוואה שלי מסתיימת בלא ידוע וזה הדלק להמשך המסע. כשהייתי אקטיביסט ידעתי הכל והיה בזה הרבה עוצמה. כיום, זה שאני יכול להגיד שאני יודע משהו, מפנה מקום ללא ידוע חיצוני לי וגדול ממני שאומר דרכי דברים שעם כל הכבוד יותר מעניינים ומרשימים מדרשות האנרכיזם האינסופיות שלי מגיל 17". ובכל זאת, הספר נכתב במידה רצויה של ביקורתיות, אבל בעיקר עם חמלה וללא ציניות. גם אני יכול להתבונן באקטיביסט שהקים ויחצ"ן את "אנרכיסטים נגד הגדר" ולראות את המקומות שבהם האגו ולא באקונין דחפו אותו אל הכביש או הגדר או הניידת. וגם אני מחבק אותו באהבה.
תובנה חשובה שבבסיס הספר – האוטופיה האנרכיסטית בגירסתה המקומית מושפעת מצלה של האוטופיה הציונית שנפחה רוח במפרשינו הצעירים. האתוס הציוני היה מספיק חזק כדי לגרום להורים שלנו לדחוף אותנו להתגייס לצבא למרות היותנו פציפיסטים (כמו בסצינה הכמעט אחרונה בסרט "שיער"). אבל האתוס הציוני היה כבר מספיק חלש ומרוקן כדי לא לחדור לנשמותינו באופן אותנטי. נוער השוליים שלא הסתפק בלשים זין, אלא נלחם עבור עולם חדש – הוא תמונת מראה של הזיק שהיה בעיניים של אחד העם, ברל כצנלסון ושאול טשרניחובסקי. חיפשנו במה למלא את החלל שפער בנו השקר הציוני שהבטיח שלנו הצבא המוסרי בעולם, שאנחנו הקורבן בסיפור הזה, שאם כולם היו עושים את מה שהרצל אמר – עולם ישן היה מוחרב ועל ייסודותיו כולנו היינו חופשיים ומאושרים. במילותיו של פיטשון:
הדרך שבה הביא הכהניזים את ההיגיון הציוני לקצהו היתה פרפור גסיסה מרשים ותיאטרלי במיוחד של האתוס הקורס. הוא שימש מראה מהופכת שהזכירה לאתוס את מצבו – ואת תור הזהב שלו שאבד. זו היתה הסיבה לזעזוע שעורר כהנא בכל קצווי הקשת הפוליטית בישראל. וככל שההדהוד שלו לאותו תור זהב היה מעוות ועכור, עדיין היה זה הדהוד של אוטופיה שמתעלה מעל הבנאלי, שהזכירה גם לי את אותו תור זהב ולכן עוררה תגובה נסערת גם כן. התגובה שלי היתה מעשה זהה בהיפוך. לא הבנתי שאני מדבר באותה שפה טוטאלית. שמה שחשוב כן זה לא התוכן, אלא הצורה שאליה הוא נוצק: רטוריקה של שחור-לבן, הליכה עד הסוף. קיבלתי לגמרי את ההיגיון הכהניסטי – הסכמתי איתו שהוא הציוני האולטימטיבי, ולכן הפתרון שלי היה לשלול את הציונות בפרט ואת האתוס הלאומי-דמוקרטי בכלל, ולקרוא לביטול המדינות, הלאומים והצבאות, מאחר שכל אפשרות אחרת מובילה לכהניזם.
ובתום כל התיאוריות, הדיעות ואולי גם הזיכרונות – נותרת האהבה. פיטשון מרבה לתאר את נכותו הרגשית (האופיינית לפאנקיסטים ואקטיביסטים) מול בנות. זאת בניגוד לאמונתו היוקדת של המורה הרוחני שלו, תומא, שלו הוא מקדיש את הספר. ישעיהו תומא שי"ק, היה מייסד תנועת תבס"ם בישראל – תנועה בינלאומית לסרבני מלחמה מטעמי מצפון. פלייר-מנשר-כרוז-מניפסט, שכתב בכתב ידו האובססיבי ושם בידי בהפגנה בכיכר מלכי ישראל (אולי היתה זאת ההפגנה ההיא שבה הפך שמה לכיכר רבין) עיצב את תפיסתי הפציפיסטית. לא מספיק כדי לסרב שנתיים אחר-כך כשבא תורי להתייצב בתל-השומר, אולם מספיק כדי להטיף ולשכנע את בת זוגתי הראשונה, נילי הענוגה, לסרב מטעמי מצפון (זכות שהיתה, ואולי עדיין, שמורה רק לבנות. הרי בנים אוהבים כדורגל ואין להם מצפון). פיטשון מתאר את ההגות:
תומא האמין שמקור כל הדיכויים הוא מיני, ושהמנגנון המדיני הוא לפיכך ההתגלמות הקולקטיבית של מה שהפסיכולוג הרדיקלי וילהלם רייך כינה "שיריון האופי". רייך סבר שהאדם הטבעי הוא ישות אורגיאיסטית כמעט מופשטת, ושכל מה שאנו רגילים לקרוא לו "אישיות" ולהתגאות בו כמה שמייחד אותנו כאינדיוודואלים איננו אלא מעטה נוקשה של מכלול הנוירוזות שפיתחנו עקב דיכוי האנרגיה המינית החופשית, שמתבטאות פיזית ממש כמבוך צפוד של שרירים תפוסים. הניכור וחסימות האנרגיה הופכים למעטה חונק, כמו שיריון חיצוני של ארמדילו. המדינה היא השריון הזה במימוש הקולקטיבי שלו. המדינה היא סך כל ההתנהגויות הנוקשות והכלואות של ציבור שלם. רייך גרס שהאדם הליברלי-דמוקרטי לא רק שאיננו חופשי, אלא הוא רק מעטה תרבותי דק למפלצת הפאשיסטית. האדם הליברלי איננו אלא פאשיסט מודחק, וזה כפי שאנו יודעים היטב מלקחי המאה ה- 20 אינו אלא חבית אבק שריפה, פצצה מתקתקת. רק משנחדור דרך מעטה ההדחקה ודרך הברבריות שמתחתיו, נמצא את האדם הטבעי, האורגיאסטי, החופשי.
נסיים (ונתחיל תרבות חדשה) עם פלייר אחר שכתב תומא:
כל זמן שהחברה תישלט בידי גברים
וכל זמן שהנשים תשאפנה להיות גברים
(בין לתפנוקים ובין לתפיסת מקום הגברים…)
הגזענות תשלוט בכפה!
כי הגזענות היא ביטוי קיצוני לרצון השלטון הבלעדי
הנובע מן הרכושנות ומתבטאת גם בתחרותיות התמימה
והרומאנטית במין ובכל תחום בחיים.
כשאדם (אישה ואיש) ישתחררו מ"ניגודי המינים"
ויכירו ב"השלמת המינים"
יאזל כוחה של הגזענות
שמקורה בהעדפת ביצית/זרעון פלוני/ת על פני ביצית/זרעון אלמוני/ת.
זרעוני וביציות כל העולם – התאחדו!
אין זו בדיחה, למרות שאולי היא נשמעת כזאת.
עולם רוחנו מבוסס על פחד ונחיתות, על ריצה
"להוכיח את עצמנו", כשבעצם כולנו רוצים
"בסך הכל" לחיות! ולהחיות…
לא בכדי אוסרים הגזענים מגעי מין בין-גזעיים, בין-תרבותיים וכיו"ב.
פחד נפל עליהם שמא נחיתותם (המדומה) תגבר
והביולוגיה מרמזת דווקא על "השבחת המין" בזיווגים כאלה
הפחד העיקר!
איומים לא יבטלו את הפחד, אלימות כל שכן:
אהבה והבטחת זכויות הפרט
הן המפתח ללב הפאשיסט המתפתח
כנות ויושר (כלומר בלי צביעות ורמיה ואחיזת עיניים)
והימנעות משיטות פאשיסטיות גם בזיער אנפין
גם נגד כהנא – לא בשיטותיו
יבטיחו חיים לכל!