להתעניו. עם צירה ב- נ'. לא להצטנע מקטין. אלא לשוב אל נקודת הענווה שבי. באופן פעיל המושפע מסביבתי. להתעניו. האמבלינג – זו תוצאת ביקורי בכנס קהילות אקולוגיות בגרמניה. זהו הכנס הרביעי שאני מתייצב אליו ותחושת הקהילתיות עולה, כמו גם האומץ לשתף בפומבי בדילמות ובאתגרים של הפרויקטים השונים: הרשת של הכפרים האקולוגיים ברוסיה משתפת על יכולת מניפסטציה גבוהה מול יכולת חברתית מוגבלת, ומבקשת את עזרת אירופה בכלים בוני אמון שיקלו על החיים והעבודה המשותפים. הכפר האקולוגי הראשון ביוון עשיר באדמה אולם נזקק לאנשים. פרויקט כפר החקר לשלום במזרח התיכון עשיר באנשים טובים ונזקק לאדמה.
במקביל לכנס, כל יום, מניין ההרוגים בעזה עולה. 25 בכל יום בממוצע. מחצית של אוטובוס. מפוצץ.
עץ אחד שנופל עושה יותר רעש מיער שלם שגדל. יער של כפרים אקולוגיים צומח ברחבי העולם. עוד כמה שנים כולם ידברו על זה. אני מודה על הזכות להיות חלק מהמהפכה הזו. החוויה של לשמוע על קהילות אקולוגיות שלא הכרתי מרגשת באופן כפול: ההכרות והחשיפה, ובמקביל – העמקת הידיעה שאינני יודע הכל. שיש עוד קהילות שעובדות על חיבור בין צורות חיים שיתופיות חדשות, אוטונומיה אקולוגית וכלכלית (מים, אוכל ואנרגיה) ותרבות חדשה (רוחניות מעבר לדתות) – בשירות העולם (כמודל למה שיחליף את התרבות הקורסת). כך בערב אחד שמעתי על קהילה בשוודיה שהוקמה בהשראת אושו (ועובדת ביצירתיות על היפרדות מהאגו), קהילה בספרד שהוקמה בהשראת הפסיכולוג יונג (ועובדת לעומק עם חלומות וקשרים בין-אישיים וגם הגיעה ל- 100% עצמאות במזון) ורשת (!) קהילות (מצרפת וגרמניה ועד ברזיל וארגנטינה) שהוקמה בהשראת גאנדי ותורת האי-אלימות. גאנדי, יונג ואושו – הלכה למעשה. אין אלא להתעניו.
הירח מעולם לא היה כל-כך גדול ויפה. ומניין ההרוגים בעזה ממשיך לעלות. תוך כדי כתיבה וככל הנראה תוך כדי קריאה. לא רק מניינם אלא גם נשמתם. נשמתם הזכה והטהורה של מחמד ח׳לף אלנואסרה, נסאל ח׳לף אלנואסרה, מחמד מלכה, רנים ג׳ודה עבד אלע׳פור ויאסמין מחמד מטוק – כולם צעירים מבני. לכולם לא מלאו ולו 5 שנים. ומה לומר לבני יחידי אשר אהבתי? כיצד להסביר לו את ביטול הגן בשל העדר מרחב מוגן? כיצד להסביר לו את המקלט והטילים והמלחמה והשנאה שמאחורי המציאות המדומה הזו שבה אדם מנסה לקחת את חייו של אדם אחר?
בברלין גלידה טבעונית עולה חמישה שקלים. הדגלים (שחור-אדום-צהוב) הפזורים מסביב מעידים דווקא על הווייה פוסט-לאומנית שעסוקה בכדורגל (וצרכנות) ולא מעלה על דעתה לקחת את חייו של אדם אחר. המשחק נגמר והשמיים מתמלאים בזיקוקי דינור והרעש מקפיץ רק אותי ואת יאנה שידעה גם היא הפגנות בשטחים. איזה אינסטינקטים ופחדים אני מוריש לילד שלי? ברכבת התחתית הבושם החריף-מתוק ואדי האלכוהול מכסים על ריח אבק השריפה והגופות החרוכות שעולה מהעיתון.
פרוייקט חיי עומד בפני צומת דרכים ובו יש לשאול את כל השאלות: האם המזרח התיכון מוכן למימוש החזון שאנו נושאים? האם אנחנו מוכנים להתפשרויות ולסיכונים הכרוכים בחיים במרחב של מלחמה? האם אובססיית האדמה הציונית תותיר לנו אדמה פנויה להיות בה חלוצים וחלוצות של תרבות חדשה? ואם עכשיו הזמן לעבור מדיבורים למעשים, אולי גם עכשיו הזמן לעבור הלאה מכאן – מהאדמה המשוגעת אל זו המאפשרת, המקבלת, מחבקת, מכילה?