שהחמאס ילך להזדיין. שישראל תלך להזדיין. שהפתח ילך להזדיין. שהאו"ם ילך להזדיין. שאונר"א ילך להזדיין. שארצות הברית תלך להזדיין!
אנו בני הנוער העזתי. נמאס לנו מישראל, מחמאס, מהכיבוש, מהפרות של זכויות האדם ומאדישות הקהילה הבינלאומית! אנ…חנו רוצים לזעוק ולשבור את חומת השתיקה, העוול והאדישות, כמו שמטוסי האף-16 הישראליים שוברים את מחסום הקול; לזעוק בכל הכוח שבנשמותינו על מנת לשחרר את התסכול העצום שמכלה אותנו בגלל המצב הדפוק שבו אנחנו נמצאים. אנחנו לכודים כמו כינה בין שתי ציפורניים, חיים סיוט בתוך סיוט, בלי מקום לתקווה, בלי מרחב לחירות.
נמאס לנו להיות לכודים במאבק הפוליטי הזה; נמאס לנו מהמטוסים החגים מעל בתינו בלילות שחורים כפחם; נמאס לנו מחקלאים תמימים שנורים באזור החיץ, רק מפני שעיבדו את אדמותיהם; נמאס לנו מגברים מזוקנים שמסתובבים עם נשק, אשר מכים או עוצרים צעירים המפגינים למען מה שהם מאמינים בו; נמאס לנו מחומת הבושה, שמפרידה אותנו משאר הארץ וכולאת אותנו באזור שגודלו כגודל בול דואר; נמאס לנו שמתארים אותנו כטרוריסטים, פנאטים תוצרת בית עם מטעני חבלה בכיסינו ורוע בעינינו; נמאס לנו מהאדישות שבה אנו נתקלים מצד הקהילה הבינלאומית, המומחים לכאורה שמביעים דאגה ומנסחים החלטות, אבל פחדנים מכדי לאכוף כל החלטה שהיא; נמאס לנו מהחיים המחורבנים שלנו, מלהיות כלואים על ידי ישראל, מוכים על ידי החמאס ולהיתקל בהתעלמות שאר העולם.
מהפכה מתעוררת בתוכנו, תסכול ומורת רוח כבירים שישמידו אותנו אם לא נמצא דרך לתעל את האנרגיה הזאת למשהו שייקרא תגר על הסטטוס-קוו ויעניק לנו תקווה כלשהי.
הקש האחרון שגרם לליבותינו לרעוד מתסכול וייאוש אירע ב-30 בנובמבר, כאשר קציני חמאס הגיעו ל"פורום שארק לנוער", ארגון נוער מוביל, עם הרובים, השקרים והאגרסיביות שלהם, גירשו את כולם החוצה, עצרו כמה אנשים ואסרו על המשך פעילותו של "שארק". מספר ימים לאחר מכן, מפגינים שהפגינו מול "שארק" הוכו וכמה מהם נעצרו. אנחנו באמת חיים בסיוט בתוך סיוט. קשה למצוא מילים לתאר את הלחץ שבו אנו נתונים. בקושי שרדנו את מבצע "עופרת יצוקה", כאשר הישראלים הפגיזו לנו את הצורה ביעילות רבה, השמידו בתים לאלפים, אך חיים וחלומות רבים אף יותר. הם לא נפטרו מחמאס כפי שהתכוונו, אבל הם הפחידו אותנו לנצח וגרמו לכולם להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), שכן לא היה לאן לברוח.
אנחנו בני נוער ולבנו כבד. אנו נושאים בקרבנו כבדות כה כבירה, עד כי אפילו מהשקיעה קשה לנו ליהנות. כיצד נוכל ליהנות ממנה כאשר עננים קודרים מכסים את האופק וזיכרונות עגומים חולפים לנגד עינינו בכל פעם שאנו עוצמים אותן? אנחנו מחייכים על מנת להסתיר את הכאב. אנחנו צוחקים על מנת לשכוח את המלחמה. אנחנו מקווים על מנת לא להתאבד, כאן ועכשיו. במהלך המלחמה קיבלנו את ההרגשה הברורה שישראל רוצה למחוק אותנו מעל פני האדמה. במהלך השנים האחרונות, החמאס עשה כל שביכולתו על מנת לשלוט במחשבות, בהתנהגות ובשאיפות שלנו. אנחנו דור של אנשים צעירים שמורגלים להתמודד עם טילים, ולעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי – לחיות חיים נורמליים ובריאים, כשאנחנו נסבלים בקושי על ידי ארגון אדיר שהתפשט בחברה שלנו כמו סרטן זדוני, הזורע הרס והורג את כל התאים החיים, את כל המחשבות והחלומות שעומדים בדרכו, כמו גם משתק את האנשים בשלטון האימים שלו. וזאת בלי להזכיר את הכלא שבו אנו חיים, כלא שמופעל על ידי מדינה דמוקרטית, לכאורה.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה האכזרית ביותר ונראה שלאיש לא אכפת. כאן בעזה, אנחנו מפחדים להיעצר, להיחקר, לקבל מכות, לעבור עינויים, להיות מופגזים, למות. אנחנו פוחדים לחיות, כי כל צעד שלנו צריך להיות שקול ומדוד, ישנן הגבלות בכל מקום. אנחנו לא יכול ללכת כרצוננו, לדבר כרצוננו, לעשות כרצוננו, ולפעמים איננו יכולים לחשוב כרצוננו, כי הכיבוש כבש את לבנו ושכלנו, והכאב כה עז וגורם לנו לרצות לבכות אינספור דמעות של תסכול וזעם!
אנחנו לא רוצים לשנוא, אנחנו לא רוצים להרגיש את הרגשות האלה, אנחנו לא רוצים להיות הקורבנות יותר. מספיק! מספיק עם הכאב, מספיק עם הדמעות, מספיק עם הסבל, מספיק עם השליטה, ההגבלות, ההצטדקויות הלא צודקות, האימה, העינויים, התירוצים, ההפגזות, הלילות חסרי השינה, האזרחים המתים, הזיכרונות השחורים, העתיד העגום, ההווה שובר הלב, הפוליטיקה המעוותת, הפוליטיקאים הפנאטיים, השטויות הדתיות, מספיק עם הכליאה! אנחנו אומרים "מספיק"! זה לא העתיד שאנחנו רוצים.
אנחנו רוצים שלושה דברים: אנחנו רוצים להיות חופשיים. אנחנו רוצים לחיות חיים נורמליים. אנחנו רוצים שלום. האם אלה בקשות מוגזמות?
אנחנו תנועת שלום המורכבת מצעירים בעזה ותומכים במקומות אחרים, ולא נשקוט עד שכל אדם בעולם ידע את האמת על עזה בעוצמה שלא תאפשר להסכמה שבשתיקה או אדישות מופגנת להמשיך להיות מקובלות.
זהו המניפסט לשינוי של הנוער העזתי!
אנחנו נתחיל בכך שנשמיד את הכיבוש שבתוכנו. אנחנו נשתחרר מהכלא המנטאלי הזה ונזכה שוב בכבודנו העצמי. אנחנו נישא ראשנו בגאון למרות שניתקל בהתנגדות. אנחנו נעבוד יומם וליל על מנת לשנות את התנאים המחפירים שבהם אנחנו חיים. אנחנו נבנה חלומות בכל במקום שבו ניתקל בחומות.